WISHES FOR PEACE AND PERSONAL POINT OF VIEW

I guess you watch the news, I guess you get lots of opinions and people who explain why Israel should attack or stop attacking.

personally I’m sad, sad that us, human beings letting ourselves kill each other. I can hardly eat while thinking about all the suffering around me.  The suffering is happening in Gaza and in Israel. Children and people are dying for no special reason, only for the ego fights of some guys that wants to show the world who is the strongest.

I wish for you guys to wake up soon and acknoledge your weakness.

I wish for the rest of us that we will be able to forgive, and above all I wish it to stop ASAP.

Please, let us all stop blaming, and start see the world as one.

Share on Facebook

Share on Facebook

אני, את והמלחמה הבאה

Exclusive – Barack Obama Extended Interview Pt. 1

Look at 5:00 in the timeline, So excited and moving.

The president of the United States, Obama, wants same rights for gay and lesbians couple!!Share on Facebook

Share on Facebook

?ראיתם פעם סלע שהלב פועם בו

ישראל סלע, החל את פרוייקט הלב לפני כשני עשורים. מדובר בפרויקט שתומך בנוער בסיכון בדיוק בשלב בו כל שארהמערכות נוטשות אותם. בשלב זה ישראל וחבריו המופלאים נכנסים לתמונה ומספקים מערך תמיכה כולל על מנת לסלול יחד עם בני הנוער דרך חדשה. מדובר במערך כוללני כשהפן התרבותי תמיד פועם בלב ההתרחשות ובמיוחד בתחום המוזיקה והקולנוע. אירית נומה- רכזת תחום הקולנוע החברתי היא בין החלוצות ששילבו עשייה קולנועית בעבודה עם נוער בסיכון

ישראל סלע עצמו מוזיקאי ששואב השראה רבה מפועלו החברתי ובכל שנה מקיים מופעי תמיכה לעמותת הלב.

ישראל סלע, אירית נומה, מאיר סטאר ועמותת הלב הצליחו ליצור את הנוסחה בה היצירה היא המנוע לעשייה החברתית והעשייה למען החברה מניעה ומהווה מקור השראה ליצירה.

מופע מלב אל לב

ההופעה ברביעי 24/10 במרכז עינב.  גם דודו טסה יהיה שם

http://www.youtube.com/watch?v=s9lUcDUfm3w

 

Share on Facebook

הצייר האחרון יוצא מהארון. הפתיחה מחר- יום שלישי 2.10.12 בשעה 17:00 ברגע חד פעמי

הצייר האחרון הכמעט עלום שם, שגילו כה מופלג וחוכמות ליבו כה עצובות ומצחיקות. ילד “פרא” שמעולם לא למד באף בית ספר אך החיים למדו אותו ללמוד: אריה לייב אקשטיין, המכונה לוליק- חבר שלי, גאון דור, מציג תערוכת ציורים אחרי ארבעים שנה מאחורי דלתיים סגורות , נוגע בנושאים של סמליות האהבה והאובדן בראות שנותיו וחייו העמוסים בידיעות זכרונות מעשיות אמיתות ושקרים, בתערוכה יוצגו גם שני ספרי רטרוספקטיבה של עבודותיו.

התעורכה מוצגת באתר השחזור ראש פינה, בגלריית גרשון- ברחוב העליון/הראשונים

הפתיחה מחר- יום שלישי 2.10.12 בשעה 17:00

ברגע חד פעמיShare on Facebook

2012, year of forgiveness and acceptance

Today I feel that finally I came out from the 2011 closet. Today I forgive.
This Yom Kippur is very special for me. My mum arrives from Paris to Tel Aviv today and I am going to take her from the airport with Aya, my wife, and we are going to spend Yom Kippur together after 6 years I haven’t spend Rosh Hashanah or Kippur with my parents (I know some of you wished they could escape from this intense family time period every year ;-) ).
2011 has been a very chaotic year for me. I have been angry and sad screaming for love and acceptance and I didn’t get what I wanted: my parents didn’t come to my wedding.
I discovered what it was to be really depressed, to touch this very low and dark zone.
In 2011 I didn’t forgive.
2012 has been a very challenging year too in a very different way. A lot of changes for me: I turned 30, new home, new job, new vision of love and relationship. I feel I am starting to get answers.
I started to accept that not everything is like I want it to be and I am not exactly who I would like to be and people would like me to be and it’s ok. I even learn how to love it, my imperfect world.
In that period of the year we are suppose to ask for forgiveness.
This year I decided to not ask people to forgive me but to do something harder for me and to take the responsibility on me: I chose to forgive.
For those who saw our movie “Please Love”, you know I thought I knew what love is… I couldn’t explain it ;-) (For those who haven’t seen it yet, you’ll get it: http://www.pleaselove.co.il )
Today I think love is to forgive I forgive my dad who still refuses to meet my wife, I forgive my mum who hasn’t been always there for me but made a lot of efforts this year, I forgive my brother that lives in his own world and hope he is happy there, I forgive myself, I forgive the universe.
I love imperfection.
Today I am happy, I feel free and complete.
I prepared with love my mum’s room in our home.
I wish you for this year the power to forgive yourself &co.
Bon Appetit
YaelleShare on Facebook

מ-אבק למהפיכה

 זה לא שאני נגד המאבק, אני פשוט בעד מהפכה.

ואני לא מתכוונת למהפכה שבה עורפים ראשים  ומוצאים את האשמים כי אין בכך שום דבר מהפכני,

been there, done that…

מהפכה זה אומר להסתכל על הכל הפוך.  התרגלנו לחשוב שיש שחור שיש לבן, שיש צדק ויש טעות, וכמובן שהצדק נמצא תמיד אצלי…אז מה ההיפך מהסדר הקיים? נראה לי שרובנו נסכים על כך שהסדר הקיים הוא דיי כאוטי, יותר מדיי עוולות בשביל למצוא הרמוניה במציאות הקיימת. אז אם הסדר הקיים הוא כאוטי הרי שהכאוס הוא ההיפך – אותו ההיפך המיוחל!!!

אז איך מביאים כאוס? נרגעים אל תוך חוסר הידיעה, יוצאים לרחובות למפגשים רנדומליים, מוצאים את המשמעות בכל   רגע “סתמי” ככל שיהיה, מפלרטטים ללא הרף עם ה”סדר” הקיים ומוכנים לקום לבוקר חדש ולהבין שמה שכתבתי בליל אמש ממש רחוק מלהיות נכון כאן ועכשיו

http://www.facebook.com/events/342046859218026/

Share on Facebook

יציאה מרגשת ומיוחדת לראש השנה

כן אני יוצאת מהארון.
מסתכלת על זה נוכחה.
אני לא אוהבת חגים.
הם מזכירים לי את כל מה שאין לי.
Copyright © 2012 by Noya.AlonShare on Facebook

המחאה מתה ובמותה ציוותה לנו את השיתוף

וידוי- יש עדין לא מעט דברים שגורמים לי להתעצבן . ניכוס רעיונות והצרת ההיקפים שלהם זה אחד הדברים שגורמים לי לירות על המקלדת.

יכול להיות שהעצבנות נובעת מתחושה כזאת שאין לי מקום, שנגסו לי בפיסת טריטוריה. ואכן זהו שורש עמוק מאד להשתחרר ממנו כי זה לא ממש משנה אם נולדתי בצד זה או אחר של הגבול- עדיין ינקתי יחסים של כיבוש עוד לפני שידעתי להגיד “הפרדה”. ודווקא מה שהקפיץ אותי הפעם זה היה פוסט שמחפש יוזמות וקבוצות שהחלו בעקבות המאבק החברתי.  מבחינתי המאבק מת ברגע שהבנתי שהאנרגיה ממשיכה להיות מופנית כלפי הפרדה. מי שפעיל ומי שאינו פעיל, מי שמאמין במאבק ומי שציני כלפיו, מי שאשם במצב ומי שמנסה לשנות את המצב

כך או כך נוצר גוף וירטואלי שקורא לעולם חדש ולהחרבת העולם הישן- הקשר נשמע קלוש אבל לא אכפת לי להסתכן. אם כבר החלטתי לנפץ את האשליה שיציאה מהארון שמורה רק  להומואים  אז לוקחת צעד קדימה את ניפוץ ההגדרות

ראשית רציתי לשאול מה עם יוזמות שקרו טרום רוטשילד. האם הן לא היו חלק ממה שהכין את הקרקע לרוטשילד? האם לפחות חלקן לא היו הראשונות להצטרף ולתמוך?

ואם כבר מדברים על יוזמות וארגונים- מה עם אנשים פרטיים? מה עם קהילות קטנטנות שלא מתוחמות תחת אג’נדה או תחום פעולה מסוים? איפה עובר הגבול בין מה שהוא מאבק ומה שאינו שייך למאבק?

אהה זהו יצא המרצע מהשק- “שייך”  המילה הזו היא פוסט בפני עצמו ואיפה שהיא מציצה אז הפיוז העצבני שלי קופץ.

המאבק  היה הפנטזיה של כולנו להיות שייכים. לרגע חיינו את החלום הזה אבל האם באמת  כולנו שייכים כשיש 99% מול1%

האם כולנו שייכים כשיש טייקונים להיאבק בהם? האם כולנו שייכים כשיש כל יום יציאה כנגד אנשי ציבור ואנשים פרטיים שנחשפים על מעלליהם השליליים?

ברגע שיש מאבק שמופנה כלפי  אשם זה או אחר אנחנו ממשיכים לשמר את השיטה הישנה של הפרד ומשול. אז ברור שאני לא באה להגן על מעשיהם הנבזיים של הטייקונים ובעלי בריתם הפוליטיקאים. אני באה לאתגר את המערכת, כולל את המערכת של עצמי ולחפש את השייכות  הכוללת גם את הצדדים האפלים של האנושות. להרגיש חמלה כלפי יצור פגיע וחסר כל זה די פשוט (אפילו שגם זה כבר לא מובן מאליו) האתגר שאני מציבה לעצמי כעת הוא למצוא את החמלה כלפי השנוא עליי מכל כי בסופו של דבר גם הוא חלק מהאורגניזם הזה שנקרא אנושות.

  ולכן אם יש מאבק הוא לא כנגד אדם זה או אחר או שיטה זו או אחרת . אם השלום מתחיל בתוכי אז גם המאבק מתחיל בתוכי ושניהם אחד .

עכשיו בטח יקפצו פה כמה פיוזים של “פעילים” : גם מצטטת את שרי אריסון וגם מבקרת את קהילת המאבק

החלק הראשון נכון- ציטטתי את שרי אריסון. לגבי החלק השני אין בכוונתי לבקר פעולה מסויימת או אדם מסוים. כל הפעולות מבורכות, היוזמות מופלאות והאנשים שעומדים מאחורי היוזמות האלו הם אנשים יקרים וטובים שלא מפחדים להתמסר ולתת.   הדבר היחיד שאני מבקשת זה לפוצץ את הבועה, לשבור את החומות וההגדרות שמפרידות ומצמצמות ובכלל מדברות במונחים של הצלחה וכשלון בנוגע למאבק החברתי. האם אין בכך משום התנצלות והפרדה נוספת? האם אין בכך משום היאחזות בגוף וירטואלי, בכלוב זהב גדול יותר? האם לא הגיע הזמן לצאת גם מהארון הזה שנקרא “מאבק”? אפשר לפרסם מה המאבק הניב עד כה אך אני מציעה לקחת את זה צעד אחד קדימה. אולי בנוסף ל “הישגי המאבק” ניתן לצייר מפה אלטרנטיבית ,ולאו דווקא על פני הציר הלינארי של לפני ואחרי 14 ביולי.   והמיפוי הזה ייתן תמונה של כלל המאבקים החברתיים, היוזמות למציאות בר קיימא, התפתחות התרבות, הטכנולוגיה , המדע והידע, יחסי  הגומלין בין הפרטים והקבוצות ויחסי הגומלין של הסביבה האקולוגית הרחבה בה אנו חיים

?ולאן כל זה מוביל

(מתוך מבצע לב פתוח)

החיים מלחמה הם אך גם שלום, על צבאנו לבחור כעת בין חיי נצח של חלחלת מלחמה, אובדנים בגוף ובנפש או בשלל גון (גם יגון) ושלום

מלחמה בחלום או שמא שלום בדמיון? מלחמה בדמיון ושלום בחלום? מלחמה ושלום והיום-יום? סתם- עוד יום

לא סתם ממש עוד יום, לא שונה במיוחד, לא דומה במיוחד, פשוט, מיוחד, יום אחד ובו יקיצה טבעית בשעת בוקר מוקדמת, חולמנות בוקר קצרה ויציאה מהמפתן עם תשוקה אדירה לרחובות, לריחות, לחיים ולו רק בגלל הסיבה הפשוטה החותכת- שיש עוד אין סוף שאפשר בו ללכת”

: התמונה לקוחה מהבלוג של אמן ששווה להכיר

http://www.nakedpastor.com/2012/07/05/freedom-isnt-a-bigger-cage/

Share on Facebook

המערכה על היחסים

https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=463

רגע לפני ההפצצה על אירן

 ?”רגע לפני ההפצצה על אירן, או בנימה אופטימית – “שוב מנשבות רוחות מלחמה ועכשיו (כמעט) כיפור ומה נשתנה

אני משתנה, מתגייסת לצבא ההגנה למדינת לב פתוח, אוספת את מיטלטלי ,שאריות אומץ מהתקופה שטיפסתי על .גדרות ללא פחד ואמונה ארוזה במנות קרב

 אורזת ויוצאת אל עבר

“המערכה על היחסים”

.לפתוח את הלב תחת מטר טילי הבר חלוף

יש לתת לה ללכת לדרכה, לפרוח, להיות חופשיה מאשמה

הכוח בודק את גבולות הגיזרה ומפרק מוקשים בשדות המפורזים

המטה מודיע שיש להסיר את כיפת הברזל

“ולהיישיר מבט אל עבר האהבה

Share on Facebook

דהרמה ואקטיביזם

דהרמה ואקטיביזם
יש משהו טבעי ומנוגד בו זמנית בחיבור בין מדיטציה לאקטיביזם. מדיטציה על פניו נשמעת כמו אי עשייה, התבוננות פנימה והתכנסות. בריטריט כזה לא מכינים שלטים, לא מפגינים ולא מדברים על דעות ואג’נדות. ריטריט בהגדרתו נועד לשלוף אותנו החוצה מההוויה היומיומית ולייצר מעין תנאי מעבדה שמאפשרים לדברים אחרים לקרות. אז איך בכל זאת זה מתחבר לאקטיביזם?
בשנה שעברה השתתפתי בריטריט הזה, הכרתי את הקשת הרחבה של האקטיביזם. אקטיביזם מתחיל בהתכווננות ובדרך בה אנו ניגשים לעניין זה או אחר. תארו לכם שוטר תנועה שחונה באמצע הכביש או מפגין שבדרכו להפגנה בעד השלום רוצה להרוג את זה שחתך אותו בכביש…הריטריט מזמין אותנו להתבונן בדרך ובכוונה שעומדים בבסיס הפעולות שלנו.
כל כך התרגלנו למציאות של הפרדה, של “התמקדות” בדבר אחד בלבד, של “מטרה” שמקדשת את האמצעים.
השילוב הזה בין דהרמה לאקטיביזם פותח את הדרך לחיבור- עשייה החוצה מתוך חיבור פנימה, חיבור בין עשייה לאי עשייה, חיבור בין האישי לציבורי וחיבור בין אנשים שפועלים כביכול בקבוצות שונות למען מטרות שונות אך למעשה כולנו נעים באותו המרחב.
בדרך כלל אני מאד נהנית מהעובדה שבריטריט לא צריך לדבר ולתקשר עם הסביבה, הריטריט הזה כן כלל מעט דיבור, בדיוק במידה הדרושה בשביל לשמור על ההתבוננות פנימה יחד עם ההשראה מן החוץ.
באופן אישי קיבלתי הרבה כלים וחוויה שחבל לצמצם לתיאור מילולי ועם בונוס אדיר כי מצאתי שם את הפרטנרית הראשונה שהצטרפה אליי ל”מבצע לב פתוח”.

http://www.facebook.com/events/374158575989734/

Share on Facebook

להיות נאור ולשתוק?! מאת אקטיביזן

לחשוב שיש הגדרה זהותית אחת שתתפוס את כולם זה אבסורד כמו לחשוב שיש אמת תרבותית אחת שכולם צריכים לשאוף אליה. כל אחד מאיתנו הוא פסיפס של זהויות והזדהויות, של בחירות ושל הגדרות, ששמנו לעצמנו וששמנו בשבילנו.Share on Facebook

Share on Facebook

The Butterfly Effect

The Butterfly Effect:
last June we had a screening of our film “Home is you” in a small place up in the north of Israel. one guy was inspired and built a closet in his college in aim to take out all kinds of stigmas- watch the resaults- it’s fun!
משק כנפי הפרפר
ביוני הקרנו את הסרט שלנו “הום איז יו” בראש פינה. אחד הנוכחים בקהל החליט בהשראת הסרט להוציא ארון במכללת תל חי, בשביל לאוורר את הסטיגמות באשר הן. תודה עומר (הפי) רגב- ריגשת אותנו ויותר מתמיד מאמינה בכוח משק כנפי הפרפר :) Share on Facebook

המטרה- שחרור השטחים

“לרצות דבר מה, לאורך זמן, בידיעה שזהו הדבר, הוא ולא אחר, אולי היא, אבל היא ולא אחרת. יציבות, טריטוריה, חיפוש מתמיד אחר בית, מרחב שיש בו תחושת שייכות.

-מאיפה את?

-מכאן, הכי קרוב לים, זאת אומרת במקור משם, ומחר צפון, דרום

או רחוק, אולי מזרח רחוק, בעיקר רחוק ואולי בכלל ממש כאן” (מבצע לב פתוח).

אל לנו לסמוך על ראשי מדינות שכורתים יערות בשביל חתיכות נייר שמייצרות לנו זהויות מדומות. הצטרפו אלינו למדינת לב פתוח, be nice and share :) http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=463

Share on Facebook

מתי כבר ידע בסיסי לא ישמע כל כך הזוי?!

תראו, לא המצאתי שום דבר, לא חזרתי דולפין משום ארץ רחוקה ולא- לא לוקחת כמובן מאליו עד ה”ערכים” שגדלתי עליהם.
אז ככה:
1.הלב הוא לא רק שריר. פעולות הגוף הפיסי הן רק חלק קטן מסך הפעולות הבלתי נראה לעין (נבדק מדעית- לא רק אמונה רוחניקית)
2.מיתרי הקול דומים באופן תפקודם ובצורתם לכוס (כן כן איבר המין הנשי)
3.מדינת ישראל היא לא דמוקרטיה (טוב – הנקודה הזו לצערי ברורה מדיי…)
4.הקפטיליזם זאת הגשמת האנרכיה בצורתה המכוערת ביותר. (אין סדר והחזק שורד)
5.טבע האדם מעוניין בטוב עבור עצמו וסביבתו שהיא גם חלק ממנו. 6.נתינה היא גורם האושר מספר אחת
7. כל הפרדה באשר היא- אינה טבעית.
וזה רק מקבץ שאלות ותשובות שעברו דרכי ביממה האחרונה…

Share on Facebook

Share on Facebook

יוצרות צדק תרבותי

תרבות ואמנות הן המראה לתפקוד ולמרקם החברתי. בחברה שבה מקדשים את ההצלחה, מכתירים בכל יום את הכוכב הבא ומדורי התרבות מפנים מקום לטובת בידור ורכילות היא אותה חברה בדיוק בה עוצמים עין לנוכח מצוקת האחר ופועלים להעצמת העצמי גם

במיוחד על חשבון החלשת האחר. בסך הכל יש לא מעט אנשים שאוהבים לשחק מטקות- אבל את המשחק הלא תחרותי הזה לא נראה באולימפיאדה ובטח שנייקיולא יירצו לממן משהו שהוא לא הכי גבוה, הכי חזק, הכי מהר…
ובכל זאת איך יוצרים צדק תרבותי?
אפשרות ראשונה באמצעות חקיקה. ויש כבר לא מעט קבוצות ואיגודים שפועלים בתחום.
האפשרות השניה מובילה אותי לאחריות האישית של כל אחד ואחת מאיתנו כקהל וכיוצרים.
כקהל מדובר בצרכנות מודעת- למשל להעיף את מכשיר הטלוויזיה מהבית. את תשלומי האגרה ושימוש בערוצי הכבלים אפשר לנתב לרכישה ממוקדת על פי מה שמתאים לכל אחד ואחת. יש היום כמויות אינפורמציה אין סופיות, חלקן חינמיות וחלקן בתשלום, למה לשלם לאלו ששולטים בנו דרך ערוצי התקשורת והתרבות- סליחה – בידור+ שטיפת מוח וטמטום התודעה.
האינטרנט- האלטרנטיבה המהפכנית ליצירת צדק תרבותי-
יש כיום יותר ויותר אפשרויות להפיץ, ליצור קשר ישיר בין האמן לקהל ולרכוש באמצעות האינטרנט.
אני זוכרת שיחות אין סופיות עוד בזמן שהקלטתי את האלבום ולא היה לי מושג איך הדברים עובדים. שיחררתי כל מיני אמירות הזויות כאלה שאני לא הולכת לרדוף אחרי התעשייה ולא הבנתי בדיוק למה התכוונתי, אבל הנה התמונה הולכת ומתבהרת, יש דרך אחרת וזה בידיים שלנו- האמנים והקהל. המפתח- פירגון, סולידריות ושיתופי פעולה.
אז הקמנו את אתר comingout הבית הפתוח שלנו בו אנו מזמינים אנשים וארגונים לחשוף את עצמם וכך לקדם שיתופי פעולה והלך רוח קואפרטיבי.
בתחום הקולנוע חברנו לפילם diy – חברה ישראלית שמפיצה סרטים ואפשר לקנות דרכם ולהיות בטוחים שרוב התשלום הולך ישירות לאמן.
את האלבום שמתי בבנדקמפ, ולמופע הבא שכבר נעשה מתוך עבודה קואפרטיבית של אמנים מתחומים שונים- יצאנו לגייס כספים דרך אתר headstart
מודה שמדובר בלקיחת סיכון והתמודדות לא פשוטה- הכל עדיין בתחילת הדרך ולבקש פירגון בחברה שבה מרפקים וקומבינות זה המפתח- זה גובל בחוצפה ויוהרה. ואולי באופטימיות חסרת תקנה…

אז איך ניתן לקדם צדק תרבותי עוד היום?
א. הימנעות משימוש במזיקים, למשל תוכניות זבל בפריים טיים, קריאת ישראל היום, האזנה לגלגלצ…יש חלופות שוות-מגפון, עוקץ, חורימבה רשת, טלוויזיה חברתית, הרצאות של ted ועוד אלפי אפשרויות במרחב האינטרנטי
ב. תמיכה, הפצה, אימיילים, לייק, שר. הבעת תמיכה אקטיבית ביוצרים שמדברים אליכם.
ג. רכישה ישירה ככל הניתן מהיוצר עצמו.
ד. הטמעת ההבנה כי כל עוד החברה מבוססת על חליפין ושטרות- היוצרים גם מחוייבים להתנהל כך ולכן אין כל סיבה שאמן יופיע בחינם או לא ייקבל תשלום עבור כל יצירה שנעשה בה שימוש.
ה. יצירה לא נעשית בוואקום. אין דבר כזה שיר ללא קונטקסט לסביבה בה הוא מתקיים. התרבות היא חלק בלתי נפרד מסביבתה. עצם היותנו חלק פעיל בסביבה החברתית בה אנו פועלים- אין בכך משום איום על הפן האמנתי שלנו- להיפך! עלינו לבוא עם המכלול שלנו כבני אדם וכיוצרים ולהשמיע את קולנו בשיח החברתי ויותר מכך – בשיח האקולוגי. נפש האמן באופן טבעי חרדה במיוחד מהיטמעות, מאובדן של מקום ושייכות ולכן ההפרדה הזאת מובנת לי. אולם, האמנות היא לפעול בסינרגיה עם הסביבה מתוך היותנו אינדיבידואל יחיד וממוקד.

מוזמנים לבקר באתר comingout, נשמח לשיתופי פעולה, תמיכה וסיעורי מוחות ולבבות :)

יאללה אלקטרוקנרול!!!!
http://comingout.co.il/blog/?p=2317

Share on Facebook

we think to much and feel to little

we think to much and feel too little
הפגנות, חסימות כבישים, המשטרה הופכת אמפטית, הנהגים מבטיחים שמחר יצעדו איתנו ונותנים בייגלה לדרך ובין קריאה לקללה מנסה להעריך כמה הגיעו היום והאם בכלל יש בזה טעם- להפגין מול זגוגיות שאיש לא נמצא בפנים ולהפריע לנהגים על הכביש. ואם אין בזה טעם אז מה עכשיו כי בשום אופן לא אחזור לשתיקה הרועמת. ובתוך השאלות ואין סוף הדעות לאן צריך ה”מאבק” לפנות, פוגשת עוד מבולבלים כמוני או כאלה שמשווים מראה של יודעים דבר מה אבל מבט חטוף מספר שכולנו נעים בין ייאוש לתקווה, בין ידיעה שהטוב ממש מעבר לפינה לבין כאב ומראות שנצרבו בגופנו לעד. ותוך כדי תנועה חשים בכוח של ההמון שבוחר יום יום לצעוד אל עבר קהילה שרואה את האנשים השקופים ולאט לאט מכילה את הנוכחים הנפקדים ומקיאה מעצמה עלוקות בלתי רצויות ובתוך כך מתארגנים צעד צעד, מתעדכנים על הפרויקט הבא שיש בו משום מציאות בר קיימא, יוצרים עוד גשר קטנטן בחברה כה שסועה . ובתוך כל הרומנטיקה השאלות הנוקבות- מה עושים מחר, האם עשינו את כל שיכולנו, לאן הולך המאבק ועוד אמירות פופוליסטיות שאשאיר לישראל אתמול לחגוג עליהן. אני זוכרת ממורשת קרב את תנועת המלקחיים שניצחה את הקרב. וכך גם פה מאמינה שמצד אחד יש לפעול להתערב ולפקח על הנעשה בכנסת, להפריע את מנוחת השר ובמיוחד להפריע לדיקטטור הגדול (כמובן שהכל בגדר החוק אבל באמת שנמאס להזיע ברחוב ולדמיין את ביבי צופה בהישרדות ונוגס באבטיח מפנק) ומהצד השני הפגנות והימצאות במרחב הציבורי על מנת להמשיך ולהעיר את הציבור, את אלו שעסוקים במלחמת ההישרדות ולא יכולים להרשות לעצמם לנסות מציאות אחרת ואת אלו שנכנסו לאזור נוחות ומספרים לעצמם סיפורים על המפונקים והבטלנים וממעוף הציפור להמשיך לזרוע יוזמות חדשות , לתת מקום לרגש ולסמוך על האינטואיציה

Charlie Chaplin final speech in The Great Dictator !

Share on Facebook

“מראה של אש”


אתמול ביום הגאווה הזדמן לי לערוך טקס נישואין לזוג “סטרייטי” כביכול- גבר ואישה. הזוג בחר בטקס אשר ישלב מספר מסורות ויהיה מושתת על הבחירה החופשית וההתאמה האישית לקן האוהבים הפרטי שלהם. בשבילי זה היה עוד צעד שהולך יד ביד עם מטרות יום הגאווה, כי החופש הוא נחלת הכלל. ובארץ לצערי, המערכת המרכזית היא פאטריאכלית, מפלה ומבטלת את רצון הפרט. לכן כל זוג שמחליט לחלוק את האהבה שלו ו”לפרסם” אותה ברשות הרבים- כמו ערך מצעד גאווה והנכיח את ההיתכנות לחופש בחירה ולאלטרנטיבה שרואה את האדם במרכז
וגם אז מתחיל כל הכיף. ברגע שבוחרים ללכת בדרך שאינה מובנת מאליה, הדבר מחייב בדיקה מעמיקה של השטח. פתאום טקס החתונה מקבל עוד ועוד משמעויות ועולות שאלות והתמודדויות מאד מורכבות ויותר מהכל בסיומו של כל התהליך נוצרת חגיגה שמשקפת בדיוק את הרוח הזוגית המאחדת ומייחדת את בני הזוג. טקסים נועדו לשקף, להיות מראה ברגעי מעבר. היום יותר מדיי טקסים מקבלים עיוותים, כאילו מטרתם להכניס את כולנו לתלם מסוים. ברגע שיוצאים מהתלם ומתבוננים במראה באמת מגלים אש אמיתית- הזוג המקסים הזה שפגשתי לימד אותי איך זוגיות הופכת להיות “מראה של אש” ואיך בכל תהליך החיבור אין צורך בפשרות ובביטול עצמי…אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר :) שבת שלום מלאה באהבה, גאווה וחיבור לעצמנו ולאהובינו!

Share on Facebook

חיבוק לשוטרים

ניגשתי לשוטרים להציע חיבוק, הם סירבו לחיבוק בתוקף תפקידם. השוטר האחראי ביקש שאדבר איתו ולא אפריע לשורת השוטרים חמורי הסבר. שאלתי אותו אם יש גדר בינינו והוא ענה שאנחנו מפריעים ועושים בלאגן. גייסתי את מלוא יכולת החיוכים שלי וסיפרתי לו שאני בן אדם נורמטיבי לחלוטין ושאין לי זכות קיום במדינה הזאת, שיש חברי כנסת שמסיתים כנגדי ושיכולים לרצוח אותי בגלל שאני רוצה לחיות פה עם אישה. שאלתי אותו האם זו סיבה מספקת לצאת לרחובות, הוא הנהן, מעט חייך ואפילו זיהיתי לחלוחית בעיניו, כמובן שרק אמר שאני יכולה להבין לבד מה הוא באמת חושב. השבתי שבטח שלו הרבה יותר קשה עכשיו, כי לי יש לפחות את היכולת לזעוק את זעקתי והוא אפילו את זה לא יכול, הוא רק ממלא פקודות מלמעלה. ואז סיפרתי לו על חברי שנפצעו- חברים נורמטיבים לחלוטין שרק רוצים לחיות במדינה הזאת. חיבוק לא הצלחתי להוציא אך יכולתי להרגיש רגע של חמלה. ניגשתי לשוטר נוסף, להציע חיבוק כמובן…אחד השוטרים מרובי הפלאפלים ציין שזו פעם ראשונה שמפגין/נה מתייחסים אליהם בכלל ורואה גם אותם. כשסיפרתי על חבריי שנפצעו הוא השיב שגם חבריו נפצעו, הצלחתי להגניב לחיצת יד לשלום, שנייה אחר כך הגיעה הפקודה להסתער.
אני באופן אישי עוד לא נעצרתי ועוד לא חטפתי מכות, אולי בגלל זה יש לי עוד את היכולת ליצור את הדיאלוג. תציעו חיבוק, תנו אמפטיה, תזכירו להם שאנחנו בדיוק כמוהם- בני אדם, רוצים לחיות במדינה דמוקרטית ובכבוד. קיראו להם בשמם והציגו את שמכם. בסיטואציה אחרת ללא המדים גם היינו יכולים לשבת על כוס קפה ולהעביר שיחה נעימה, תוציאו מהם חיוך, מבט אנושי עד שיבוא היום שהאגרוף הקפוץ ייפתח לחיבוק.

Share on Facebook