וידוי- יש עדין לא מעט דברים שגורמים לי להתעצבן . ניכוס רעיונות והצרת ההיקפים שלהם זה אחד הדברים שגורמים לי לירות על המקלדת.
יכול להיות שהעצבנות נובעת מתחושה כזאת שאין לי מקום, שנגסו לי בפיסת טריטוריה. ואכן זהו שורש עמוק מאד להשתחרר ממנו כי זה לא ממש משנה אם נולדתי בצד זה או אחר של הגבול- עדיין ינקתי יחסים של כיבוש עוד לפני שידעתי להגיד “הפרדה”. ודווקא מה שהקפיץ אותי הפעם זה היה פוסט שמחפש יוזמות וקבוצות שהחלו בעקבות המאבק החברתי. מבחינתי המאבק מת ברגע שהבנתי שהאנרגיה ממשיכה להיות מופנית כלפי הפרדה. מי שפעיל ומי שאינו פעיל, מי שמאמין במאבק ומי שציני כלפיו, מי שאשם במצב ומי שמנסה לשנות את המצב
כך או כך נוצר גוף וירטואלי שקורא לעולם חדש ולהחרבת העולם הישן- הקשר נשמע קלוש אבל לא אכפת לי להסתכן. אם כבר החלטתי לנפץ את האשליה שיציאה מהארון שמורה רק להומואים אז לוקחת צעד קדימה את ניפוץ ההגדרות
ראשית רציתי לשאול מה עם יוזמות שקרו טרום רוטשילד. האם הן לא היו חלק ממה שהכין את הקרקע לרוטשילד? האם לפחות חלקן לא היו הראשונות להצטרף ולתמוך?
ואם כבר מדברים על יוזמות וארגונים- מה עם אנשים פרטיים? מה עם קהילות קטנטנות שלא מתוחמות תחת אג’נדה או תחום פעולה מסוים? איפה עובר הגבול בין מה שהוא מאבק ומה שאינו שייך למאבק?
אהה זהו יצא המרצע מהשק- “שייך” המילה הזו היא פוסט בפני עצמו ואיפה שהיא מציצה אז הפיוז העצבני שלי קופץ.
המאבק היה הפנטזיה של כולנו להיות שייכים. לרגע חיינו את החלום הזה אבל האם באמת כולנו שייכים כשיש 99% מול1%
האם כולנו שייכים כשיש טייקונים להיאבק בהם? האם כולנו שייכים כשיש כל יום יציאה כנגד אנשי ציבור ואנשים פרטיים שנחשפים על מעלליהם השליליים?
ברגע שיש מאבק שמופנה כלפי אשם זה או אחר אנחנו ממשיכים לשמר את השיטה הישנה של הפרד ומשול. אז ברור שאני לא באה להגן על מעשיהם הנבזיים של הטייקונים ובעלי בריתם הפוליטיקאים. אני באה לאתגר את המערכת, כולל את המערכת של עצמי ולחפש את השייכות הכוללת גם את הצדדים האפלים של האנושות. להרגיש חמלה כלפי יצור פגיע וחסר כל זה די פשוט (אפילו שגם זה כבר לא מובן מאליו) האתגר שאני מציבה לעצמי כעת הוא למצוא את החמלה כלפי השנוא עליי מכל כי בסופו של דבר גם הוא חלק מהאורגניזם הזה שנקרא אנושות.
ולכן אם יש מאבק הוא לא כנגד אדם זה או אחר או שיטה זו או אחרת . אם השלום מתחיל בתוכי אז גם המאבק מתחיל בתוכי ושניהם אחד .
עכשיו בטח יקפצו פה כמה פיוזים של “פעילים” : גם מצטטת את שרי אריסון וגם מבקרת את קהילת המאבק
החלק הראשון נכון- ציטטתי את שרי אריסון. לגבי החלק השני אין בכוונתי לבקר פעולה מסויימת או אדם מסוים. כל הפעולות מבורכות, היוזמות מופלאות והאנשים שעומדים מאחורי היוזמות האלו הם אנשים יקרים וטובים שלא מפחדים להתמסר ולתת. הדבר היחיד שאני מבקשת זה לפוצץ את הבועה, לשבור את החומות וההגדרות שמפרידות ומצמצמות ובכלל מדברות במונחים של הצלחה וכשלון בנוגע למאבק החברתי. האם אין בכך משום התנצלות והפרדה נוספת? האם אין בכך משום היאחזות בגוף וירטואלי, בכלוב זהב גדול יותר? האם לא הגיע הזמן לצאת גם מהארון הזה שנקרא “מאבק”? אפשר לפרסם מה המאבק הניב עד כה אך אני מציעה לקחת את זה צעד אחד קדימה. אולי בנוסף ל “הישגי המאבק” ניתן לצייר מפה אלטרנטיבית ,ולאו דווקא על פני הציר הלינארי של לפני ואחרי 14 ביולי. והמיפוי הזה ייתן תמונה של כלל המאבקים החברתיים, היוזמות למציאות בר קיימא, התפתחות התרבות, הטכנולוגיה , המדע והידע, יחסי הגומלין בין הפרטים והקבוצות ויחסי הגומלין של הסביבה האקולוגית הרחבה בה אנו חיים
?ולאן כל זה מוביל
(מתוך מבצע לב פתוח)
החיים מלחמה הם אך גם שלום, על צבאנו לבחור כעת בין חיי נצח של חלחלת מלחמה, אובדנים בגוף ובנפש או בשלל גון (גם יגון) ושלום
מלחמה בחלום או שמא שלום בדמיון? מלחמה בדמיון ושלום בחלום? מלחמה ושלום והיום-יום? סתם- עוד יום
לא סתם ממש עוד יום, לא שונה במיוחד, לא דומה במיוחד, פשוט, מיוחד, יום אחד ובו יקיצה טבעית בשעת בוקר מוקדמת, חולמנות בוקר קצרה ויציאה מהמפתן עם תשוקה אדירה לרחובות, לריחות, לחיים ולו רק בגלל הסיבה הפשוטה החותכת- שיש עוד אין סוף שאפשר בו ללכת”
: התמונה לקוחה מהבלוג של אמן ששווה להכיר
http://www.nakedpastor.com/2012/07/05/freedom-isnt-a-bigger-cage/
Share on Facebook
).
