לפרק את הארון / עתליה ישראלי-נבו

Posted on June 1, 2013 by Comingout coil

“ארון” ו”יציאה מהארון” הם מושגי מפתח בכל פעם שמדברים על להט”בפאקים: לא רק כשמדברים עלינו, אלא גם כשאנחנו מדברות על עצמנו. התפיסה המקובלת היא שיש, או שלפחות צריך להיות, קו לינארי ומובנה בכל חווית חיים להט”בפאקית: בתחילה יש תחושה של חוסר אונים, תסכול או דיכאון, לאחר מכן יש את הגילוי העצמי, היציאה מהארון מול עצמנו, ההבנה שהיה שם משהו שתמיד חצי ידענו עליו וחצי ניסינו להדחיק. לאחר מכן יש אירוע גדול, משמעותי ודרמטי: ה-יציאה מהארון, בה’ הידיעה, מול המשפחה, החברים, הסביבה הקרובה והרחוקה. אירוע זה מסמל את המעבר מהחבוי אל הגלוי, מחושך לאור, מהדיכוי אל השחרור.

בסצינה הפותחת את הסרט Home is you, איה ויעל קוראות בפרוייקט שלהן בפסטיבל עכו להגדרה שונה מההגדרה הרגילה ל”יציאה מהארון”, ואני מצטטת: “לכל מי שיש סוד, יש ארון לצאת ממנו. אנו נשתמש במושג “התגלות”. כשאתם מחליטים לא לשקר לעצמכם יותר, להכיר את עצמכם ולתת לאחרים להכיר אתכם.”

הסרט כולו, יחד עם הפרוייקט והכתבה שהתפרסמה ב-7 ימים, מסמל יציאה מהארון אחת גדולה. הרצון לחשוף את הכל לכולם, שכולם ידעו, הרצון לא להתפשר גם על הדברים הקשים שיכולים להיאמר, על הסודות והתחושות שיכולים להיחשף – כל אלה נוכחים בתוך הסרט כמו בעשיית הסרט עצמו ובאירועים כמו זה שאנחנו יושבות בו היום.

אני רוצה לתהות קצת על התפיסה הזו של יציאה מהארון. אני רוצה להדגיש, לפני הכל, שאני רואה ביציאה מהארון הרבה חשיבות, מבחינת סיפור החיים האישיים שלי, ואני חושבת שהרבה להט”בפאקיות יסכימו איתי. עם זאת, אני רוצה לערער על המחשבה שיש רק יציאה אחת מהארון. למען האמת, וכתבה על זה הרבה התיאורטיקנית הקווירית איב קוסופסקי סדג’וויק, אני חושבת שאנחנו אף פעם לא לגמרי מחוץ לארון (כמו שאנחנו גם אף פעם לא לגמרי בתוכו). כפי שכותבת סדג’וויק בספרה “האפיסטמולוגיה של הארון”:

“אנשים מוצאים שקירות חדשים מתגבהים סביבם שוב ושוב ברגע שהם עוצמים את עיניהם: כל מפגש עם כיתה חדשה – כל שכן בוס חדש, עובד סוציאלי, פקיד הלוואות, בעל דירה, רופא – מקים ארון חדש, שחוקי האופטיקה והפיזיקה הרי המשמעות האופייניים לו תובעים מלהט”בפאקים חקירות חדשות, חישובים חדשים, תוכניות ודרישות חדשות לחשאיות וגילוי”1. בעצם, ה”מסע” ליציאה מהארון אף פעם לא נגמר: הוא מציב אתגרים וזירות התמודדות בכל מקום חדש שאנחנו מגיעות אליו.

בנוסף, גם אחרי “ה-יציאה מהארון” המיוחלת, השחרור לא בהכרח מגיע. הסצינות הקשות והמרגשות של תקופת הדיכאון של יעל מראות את זה טוב – גם כשהסוד הנורא מתגלה ונחשף, הסביבה הקרובה (והרחוקה במקרים רבים) לא בהכרח תומכת, אלא פעמים רבות ממשיכה להיות דכאנית ואטומה.

אני יכולה לתת דוגמא נוספת, מהחיים האישיים שלי: אני נחשבת מחוץ לארון בין השאר משום שאני אישה טרנסג’נדרית שעדיין ברוב הפעמים לא “עוברת”. הסיטואציה הזו לא רק מביאה לי שחרור: היא מביאה גם סיטואציות של דיכוי ואלימות שלא פעם גורמות לי לתהות פעמיים על התפיסה של היציאה מהארון כבהכרח משחררת.

התפיסה הדיכוטומית שאפשר להיות רק בתוך הארון או מחוץ לו מתחברת גם לבינאריות של אמת ושקר. הסובייקט הלהט”בפאקי מפסיק לשקר לעצמו ולסובבים אותו כשהוא יוצא מהארון, והוא חושף את ה”אני האמיתי” שלו. לפני כמה ימים אבא שלי אמר לי שהוא יודע שאני תופסת את הזהות החדשה שלי (כלומר, הזהות שלי כאישה טרנסית) כזהות האמיתית שלי, ואת הזהות הקודמת שלי כשקרית. אמרתי לו שהאמת שלא ככה אני רואה את זה: אני רואה את הזהות שלי כאותה אחת, פשוט כזהות משתנה. המחשבה שזהות יכולה להיות נזילה מחרידה את החברה הסטרייטית, והחשש הזה, בין השאר, מוביל למחשבה של שקר/אמת בנוגע לארון, ולמחשבה שאם רק נקבל את האמת על עצמנו הכל יהיה בסדר. לפעמים שוכחים שפעמים רבות ה”אמת” הזו מושתקת, מודחקת ומושכחת גם אחרי היציאה מהארון המיוחלת.

כשיעל ואיה מגיעות לברנינג מן, איה מתארת אותו כמקום שהיא מרגישה בו הכי בבית: הוא “בלי הגדרות, מסגרות, מסיכות, כל אחד יכול להיות פשוט מי שהוא, אין פה היררכיה משום סוג.” זה מייצג מרחב אוטופי, בלי ארונות ובלי היררכיות. למרות התקווה לשחרור מוחלט, אני מרגישה שלא באמת קיים מקום כזה. יחסי הכוח בהקשר של הארון מתבטאים בדיוק דרך איזו זהות נמצאת בספירה הציבורית, ואילו זהויות צריכות להיות בתוך הארון, או יותר נכון, בתחום הגבולי-התמידי שבין בתוך ומחוץ, ידיעה וסודיות.

למרות כל זאת, אני חושבת שהארון יכול ללמד אותנו גם כמה דברים על דרכי התנגדות להגמוניה ולאלימות הלהט”בפאקופובית שמופעלת עלינו. ניכוס המונח “קוויר” ככינוי עצמי מעצים במקום כינוי גנאי הוא דוגמא לדרך כזו. במקום לאמץ את “האמת” הפנימית, קוויר התפתח למונח שמערער על האמת והנורמליות, ומנסה לחתור תחת הדרישה להציב את עצמך, אחת ולתמיד, במחנה הסטרייטי או ההומואי/לסבי (אני לא מדברת על הביסקסואלי משום שגם הוא חותר תחת הדרישה הזו).

גם האימוץ מחדש של המונח קוקסינלים, וכאן אני מדברת רק בשם עצמי, יכול לשמש דוגמא לדרך כזו. יש לציין שקוקסינל מראש הייתה מילה שטרנסיות וקוקסינליות השתמשו בה, ורק לאחר מכן הפכה למילת גנאי. השימוש החוזר והעיקש בכינוי זה של חלק מהקוקסינליות, ולא בהכרח במילה הנקייה “טרנסג’נדרים” מראה אימוץ של “האמת” על הסוטים וחסרי התקנה שאנחנו: אנחנו באמת סוטות, באמת חסרות גוף תקין והגיוני, ואנחנו שומטות לכם את השטיח מתחת לרגליים.

טקטיקות כאלה ואחרות עוזרות להעביר את המבט והפוקוס מהלהט”בפאקים אל החברה ההגמונית ולחשוף את הדרכים בהם היא מפעילה אלימות, מדכאת וממשטרת, כמו גם לחשוף את הכשלים שנמצאים בתפיסות הסטרייטיות הדומיננטיות. על הדרך, אני חושבת שטקטיקות כאלה עוזרות לנו לא לצאת מהארון, אלא בתנועות קטנות לפרק אותו ואת המבנים והתפיסות שמרכיבים אותו, וכך גם את הדיכוי שאנחנו חוות יום יום.

1 סדג’וויק, איב קוסופסקי, 2003. “האפיסטמולוגיה של הארון”, תיאוריה וביקורת 37: 285.

הקרנות הקרובות