:פוסט על זהויות מזווית אישית של אורי פורת לחשוב שיש הגדרה זהותית אחת שתתפוס את כולם זה אבסורד כמו לחשוב שיש אמת תרבותית אחת שכולם צריכים לשאוף אליה. כל אחד מאיתנו הוא פסיפס של זהויות והזדהויות, של בחירות ושל הגדרות, ששמנו לעצמנו וששמנו בשבילנו.

להיות נאור ולשתוק?! מאת אקטיביזן

Posted on August 27, 2012 by aya

:פוסט על זהויות מזווית אישית של אורי פורת

לחשוב שיש הגדרה זהותית אחת שתתפוס את כולם זה אבסורד כמו לחשוב שיש אמת תרבותית אחת שכולם צריכים לשאוף אליה. כל אחד מאיתנו הוא פסיפס של זהויות והזדהויות, של בחירות ושל הגדרות, ששמנו לעצמנו וששמנו בשבילנו.

לחשוב שיש הגדרה זהותית אחת שתתפוס את כולם זה אבסורד כמו לחשוב שיש אמת תרבותית אחת שכולם צריכים לשאוף אליה. כל אחד מאיתנו הוא פסיפס של זהויות והזדהויות, של בחירות ושל הגדרות, ששמנו לעצמנו וששמנו בשבילנו.

אני מיעוט מדוכא בשיח הזהויות בהיותי מודע לפריבילגיות שלי.

אם המשפט הזה כלשעצמו מעצבן אותך, אין סיבה להמשיך לקרוא.
אם החלטת להמשיך לקרוא, אני מבקש הקשבה לפני ביקורת. תודה.

בא לי לספר לכם איך זה להיות גבר אשכנזי חילוני, קיבוצניק עם עיניים כחולות, ושמאלני שמודע לפריבילגיות שלו, בתוך השיח הזהותי.

בא לי לספר לכם כי כל אחד וכל אחת מסביבי מרגיש/ה לאחרונה צורך לספר על איך הממסד והחברה והתרבות מדכאים אותו ואיך הנרטיב שלו / שלה הודרו מהשיח לאורך השנים. ובתוך ההתעוררות המבורכת הזאת, אני חש לפעמים שמדכאים אותי. כמעט בכל יום אני מוצא את עצמי במצב שבו אני חש צורך, ולפעמים דרישה, להתנצל על מי שאני ומה שאני.

אז בטוח שלפעמים זה שלי, וזו תחושת נחיתות שמוחדרת בכולנו כחלק מהשיח הפוסט-מודרני. אבל פעמים רבות זו דרישה חיצונית אליי, להכיר בכך שיש לי חלק בעוול ולכן לשתוק ולתת רק לצד השני לדבר. גם אם הצד ההוא בוחר להתנגח בי ולהכפיש אותי

נכון, התרבות שאני חלק ממנה, או אולי ההגמוניה שאני שייך אליה, הדירו חלקים שלמים מהציבור מהזכות לעצב את השיח. נכון, נרטיבים שלמים נמחקו וזכויות בסיס של בני אדם נלקחו באכזריות. ונכון, התרבות שלנו היא תרבות פטריאכלית ומדכאת.

אבל אם אני מודע לכל הדברים האלה, מדוע אסור לי להשתתף בשינוי שלהם?

איפה עובר הגבול בין שמירה על החלש לבין הדרתו של החזק? זו שאלה של יחסי כוחות, וברמה האישית אני מתעסק איתה לא מעט. בניסיון לבנות דמוקרטיה שטוחה ככל הניתן, מצאתי את עצמי לא פעם לומד מחדש את הגבולות ומתאים אותם לסיטואציה. המקום שבו עליי לזוז אחורה הוא עדיין לא מקום שאני מצליח לאתר בקלות. איפה הויתור על הקול שלי יאפשר לאחר להשמע ואיפה זה יהיה פספוס של דברים שחשוב שיאמרו? איפה היכולות הוורבליות שלי מקדמות את השיח ואיפה הביטחון שלי בעצמי מעכב אחרים בבואם לדבר? אלו לא שאלות שאני מעלה כאן בציניות או בזלזול, למרות שאני בטוח שחלק מהקוראים יפרשו זאת ככה. אני באמת שואל את עצמי, באמת מנסה להבין.
איך אני נותן ביטוי לחוזקות שלי בתוך שיח שהבסיס שלו נגוע באלימות?

מצד אחד, באמת יש חשיבות לכך שכל אחד ואחת יבססו את זהותם האישית וידעו לתת ביטוי לקולם הייחודי. מצד שני, מתי החיפוש הזהותי מתחילך לשרת את ההפרד ומשול? לעיתים אני מרגיש כאילו עצם החיפוש אחר זהות הוא דיכוי בפני עצמו. חיפוש כזה מכריח אותי לבקר את עצמי, שזה טוב, לבטל את עצמי לפעמים, שזה מוטל בספק, ולהאשים את עצמי מדי פעם, שזה לא מרגיש לי חיובי.ואני יודע, שוב, שהרבה מהדברים האלה הם דפוסים שלי שמתנים את ההתנהגות שלי, אבל לא כל תחושת אשמה מבוססת רק על העובדה שכאדם שגדל בתרבות הצריכה אני לעולם לא מרגיש שלם.

מדוע כקיבוצניק עליי להכריז ויתור על כל האדמות שקיבלתי? (ומבחינתי, רפורמה אגררית כוללת וביטול הקניין על הקרקע). מדוע כאשכנזי עליי לחפש את מסורת האחר שנמחקה מהמיינסטרים ולא לחפש את זהותי המסורתית? שהרי הסבים שלי התנכרו למסורת שלהם, והנרטיב ההיסטורי שלי הוא בן 2 עד 3 דורות. אז אני צריך להמציא מחדש זהות. אין לי מקורות לחפש בהם. (ובטח שיהיו בה גם אלמנטים מזרחיים ודתיים. הרמב”ם והרבי נחמן ביחד עם לאו צה וחליל ג’ובראן, מאיר אריאל זהר ארגוב ובוב מארלי). מדוע כגבר עליי להתבייש על היותי, ולהמתין לנשים שמצפות ממני להתנהג “כמו גבר” אבל לא לכפות עליהן את גבריותי? (ובואו נדבר על כמה מדוכא הגבר בחברה הצרכנית, מדוכא פעמיים. פעם אחת מצד התרבות השלטת ופעם שנייה מצד המצפון שלו כמבקר התרבות הזו). ומדוע עליי להרגיש רע על זה שנולדתי בבית טוב שידע לספק לי חום, אהבה וביטחון אישי וכלכלי? (ולא, אני לא טוען שכל מי שגדל בהוויה שונה משלי סבל. אני מודה על מה שזכיתי לו).

ומדוע, אפילו בפוסט הזה, אני צריך להתנצל על כל מילה שנייה ולסייג את עצמי כדי לא יאשימו אותי בגזענות ובשוביניזם ושוב, הנקודה תתפספס?

אני מצטער, אולי זה בגלל שיש לי כל כך הרבה פריבילגיות, אבל אני באמת לא מוכן שימשיכו לסתום לי את הפה. אני גבר אז אסור לי לדבר על פמיניזם. אני אשכנזי אז אסור לי לדבר על עדות. אני קיבוצניק, רחמנא ליצלן, אז לדבר על פוליטיקה של זהויות ועל צדק חברתי, במיוחד בנושא הדיור, חלילה. אני גם חייל צה”ל לשעבר, אבל בואו לא נתחיל לדבר על זה אפילו.
אז מה נשאר לי? לטוס לברלין. שם אני אהיה הקורבן תמיד, לא משנה מה יקרה.
בארץ? בארץ אני צריך לשתוק, כדי שחלילה לא יבואו אליי בטענות שאני מדיר מישהו מהשיח, או יותר גרוע, תורם לדיכוי המתמשך.

(ואני כבר יכול לקרוא את הטוקבק שאומר משהו כמו “בטח שהוא מרשה לעצמו, הוא יכול לטוס לברלין כי יש לו דרכון אירופאי, כמה נח. מה עם האנשים בישראל שאין להם יכולת לבחור ללכת מכאן? אז טוקבקיסט יקר, אני לא חושב שעל הבחירה שלי להשאר בארץ אני צריך להתנצל.) נכון, יש לי את היכולת לבחור. רצה האל הטוב ונולדתי בר מזל, ואולי יש לומר “בעל פריבילגיות”. האם הפריבילגיות האלה, בהנחה שאני מודע אליהן, צריכות למנוע ממני את הלגיטימציה להיות חלק מעיצוב החברה הישראלית? התשובה המתבקשת היא “ברור שמותר לך” אבל המשכה המגומגם הוא “רק תשתדל לא להשתלט על השיח ולא לשמר את מבני הכוח הקיימים ולא להיות מי שאתה ולהכיר באחרים ובקיצור, תהיה יפה ותשתוק.” המזל שלי הוא שנולדתי עם עיניים כחולות, אז לפחות להיות יפה אני יכול בשקט. והנה עוד אמירה גזענית השתרבבה לנו לשיח, כי מי קבע שעיניים כחולות הן סממן ליופי? ההגמוניה.

אז אתם יודעים מה, עזבו אתכם מהגדרות של יופי ואידיאל חיצוני שמוכתב מלמעלה על ידי חברות שרוצות שתקנה את המוצרים שלהן כדי למצוא סיפוק אישי. בואו נעשה הפסקה מתודית קצרה, ננשום, נרגע, ואז נדבר לרגע על מוזיקה כביטוי להווי תרבותי.

אם אני אגיד משהו על ערסים אז ישר יאשימו אותי בגזענות, אשכנזי שכמוני. אני בטח גם שונא מוזיקה מזרחית. מצדי? שכל אחד ישמע מה שבא לו, אבל אני לא אשים את המוזיקה שלי ברמקול של הפלאפון באמצע הרכבת. ולא משנה אם אני אשמע את אייל גולן או את שלומי שבן. אפשר תמיד לברוח לדיון על האשמות בגזענות ועל דיכוי תרבותי, בין אם מדברים על מוזיקה, על התנהגות לזולת, על יחסים מגדריים או על מה שבא לנו. אבל אפשר במקום זה להתעסק באיכות של התוכן ולא בהגדרות שלו.

יש מוזיקה מדהימה במזרח. יש גם חרא של מוזיקה. בדיוק כמו בתרבות המערב.
זה בסדר שיש הרבה סגנונות והרבה גוונים. ובלי קשר לזה מוזיקה חרא היא מוזיקה חרא. מי קובע? כל אחד לעצמו, כל אחת לעצמה. ומי שבא להם להחליט ביחד. נכון, יש קודים תרבותיים, וההגמוניה החליטה. אבל אנחנו יכולים להאבק בהחלטות שלה או שאנחנו יכולים להחליט בשבילנו מהו הסטנדרט הראוי. בכל מקרה, הבקשה שלי היא: אל תכפו עלי את המוזיקה שלכם כמו שאני לא כופה עליכם את המוזיקה שלי. וזה נכון לגבי ההתנהגות באותה המידה.

הייתי שמח שנדבר יותר על אופי החברה שלנו ופחות על מי מאיתנו יותר גזען. השיח הזה נופל ישר למקומות המוכרים לנו, של מי לא בסדר ומי אשם ושל לכעוס ולבטל. אנחנו עושים בדיוק את מה שאנחנו מקטרים עליו, מגדירים, מקטלגים, מדכאים. אולי נבין שלכל אדם סיפור חיים משלו, ולכל כותב פרשנות משלו לטקסט וכוונה משלו במילותיו, וננסה לדבר על המשמעות ולא על הסמנטיקה? ננסה לדבר על התוכן של חיי החברה בישראל? נראה לי שיש לנו מספיק עבודה במישור הזה, ושווה להתחיל מעצמנו ומהדרך שבה אנחנו בוחרים להתבטא. המילים שאנחנו משתמשים בהן מעצבות את המציאות שלנו ואת התודעה שלנו. כתבתי על זה את הפוסט הקודם בבלוג. כשאני מתבטא באלימות אני מייצר עוד אלימות. ואת זה הרי רצינו לשנות מלכתחילה, לא?

אני חושב שהגיע הזמן לעבור משיח של קורבן ומקרבן לשיח של פתרונות ושיתופי פעולה. חשוב להכיר את ההיסטוריה כדי להבין את המציאות לעומק. חשוב להכיר בפריבילגיות שלי ולראות את כאבו של האחר. אבל חשוב לא פחות לבחון את המציאות ולהבין איך מתקדמים מכאן. להתחיל לבנות שיח מגדרי שמשוחח בין הנשי לגברי ולא מדכא אף אחד מהם. להתחיל לדבר על שלום במובן של בני אדםשחולקים שטח גיאוגרפי, ולא על ישויות מדיניות / תרבותיות / לאומיות שצריכות להגיע בינן לבין עצמן להסכמים. להרחיב את המגוון התרבותי, להפיץ את כל מה שאיכותי בעינינו בלי להתייחס למוצא שלו או להשתייכות האתנוצטרית שהוא מאפיין. להפסיק להזדהות עם איפה שדפקו אותנו ולהתחיל לבנות ביחד מקומות בהם אף אחד לא נדפק וכולם מרוויחים.

העולם החדש שאני רוצה לראות הוא עולם שמקדם טוב דרך הבנה שכולנו כאן יחד. לשם כך עלינו ללמוד להתבונן זה בזה כשותפים, ולא כאויבים.

מעבר לכל הפריבילגיות שלי, אני גם היפי עם ראסטות. לכן מבחינתי כולנו אהבה אחת

כמה הערות לסיום:

את מי שחושב שאני לא יודע מה זה להיות מקופח, ואין לי מושג איך זה מרגיש, ושמאיפה בכלל יש לי זכות להגיד שמדירים אותי מאיפה שהוא, אני מזמין להסתובב עם ראסטות במרחב הציבורי.

הייתי מאוד שמח לחלוק את תובנותיי לגבי החברה הישראלית עם חבריי האחוס”לים. אבל כדי שהם יהיו מסוגלים להקשיב, מבחינה רגשית, שלא יתגוננו ישר, השיח הזה צריך להיות פחות מאשים, פחות תוקפני, ופחות שולל את כל מי שהוא לא מיעוט מדוכא בעל הגדרות אקדמאיות. השיח הזה התעורר בבית המדרש של האקדמיה, המקום הכי נגוע באידיאולוגיה של כפייה הגמונית. אז עם כל הכבוד למוסד הזה ולהשכלה של המומחים לקיפוח, אני מעדיף לשוחח עם בני אדם באשר הם. פנים אל פנים, בגובה העיניים. לא כהגדרה זהותית אל מול הגדרה זהותית אלא כאנשים שמעוניינים להבין זה את זה.
ובמרחב בין אני ללז נמצא גאולה.

(פוסט זה מנוסח בעיקר בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד כי אין לי יכולת להתנסח בפוליטיקלי קורקט בארבע לפנות בוקר. אין לראות בשימוש הבוטה בשפה הפטריאכלית שום כוונה להדרה מסוג כלשהיא)

Share this: