הבית הארוני והארון הביתי
או האם קצת פרטיות באמת לא הזיקה לאף אחד/ת?!

Posted on May 28, 2013 by Comingout coil

יעל חזן

דוקטורנטית ומרצה לספרות, ממארגנות קבוצת הקריאה הקווירית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

הבית והארון הם השחקנים הראשיים בסרט“Home is You” . הם הסמלים של הסרט, אבל הם גם האובייקטים שלתוכם איה ויעל נכנסות ומהם הן יוצאות למסעות חדשים. הן מקימות בית משותף בישראל ויוצאות ממנו לבתים אחרים של בני משפחה וחברים בחו”ל. הן נכנסות לארון, כמו שיעל נכנסת לארון בבית הוריה בצרפת ועושה בו סדר, והן גם מקימות ארון ממשי ויוצאות ממנו בפסטיבל הברנינג מאן בנבדה. הסרט האישי כל-כך שהן יצרו פותח בשאלה מהי “יציאה מהארון”, מציע הגדרה אלטרנטיבית וכך מאפשר לכולנו לחשוב מחדש על המשמעויות של הבית והארון עבורנו: לשאול שאלות אודותיהם ולאתגר את המרוּבעוּת והגבולות שלהם.

אם אנחנו מנסות ללכוד כמה קשרים ייחודיים בין הבית ובין הארון באשר לחווית החיים הלהט”בית, אולי אפשר לחשוב על מה ארוני בבית ומה ביתי בארון. כך אפשר להתבונן באור ביקורתי שהסרט מקדם, לדעתי, על הדרכים שבהן המושגים האלה מופנים כלפינו ולעתים גם מופנמים על ידינו, ומה אפשר לעשות כדי להשתחרר מהבית הארוני ומהארון הביתי.

ארנה קזין מתארת במאמרה, “לסביוּת, פרטיוּת והחיים (הקווירים) בעיר (תיאוריה וביקורת 19, 2001) ” סיטואציה המוכרת כ”כ ללהט”ביות ולהט”בים רבות ורבים – המפגש עם המחשבה על ההבדל בין “הציבורי” לבין “הפרטי”. אצל קזין זה המפגש עם השכן שלה בחדר המדרגות של בנין המגורים המשותף. מעבר לדלת היא שומעת את השכן אומר לשכנה: “לי אין בעיה איתן”, “זה עניינן הפרטי. זה לא העסק שלנו. בבית הפרטי שלהן הן יכולות לעשות מה שהן רוצות”. השכן ממשיך לדבר בשבחה של הפרטיות גם באוזניה של קזין עצמה, “עדיף שכל אחד ידאג לעניינים שלו”, הוא אומר, “ושאנשים יפסיקו לדחוף את האף לחיים של אחרים”, “זה לא ענייני עם מי את שוכבת ומה את עושה בחדר השינה הפרטי שלך, אנחנו לא שואלים ואת לא חייבת לספר לנו” (259).

לכאורה, מה יותר טוב מזה? “don’t ask don’t tell”, ולמה לנו להעיר דובים משנתם? (אלא, כמובן, אם הם מושאי התשוקה שלנו (J. “לכולנו החופש לחיות את חיינו”, מסברים את אוזנינו הליברלים, “איש באמונתו יחיה”, חייה ותן לחיות”, לא?

אז – יהיו מי שיהנהנו ויאמרו, “כן”, הבית וגם הארון הם מרחבים של ביטחון, הגנה ושמירה, לכן אלה הם המרחבים שבהם אפשר להיות אתה עצמךָ ואת עצמךְ בלא פחד ובלא סכנה תוך מחשבה על ההפרדה הראויה, כך נאמר לנו, בין “הפרטי” לבין “הציבורי”: “כל כבודה בת מלך פנימה”, אומר לנו, למשל, מחבר פרקי תהלים. הבית מאפשר הפנמה בטוחה של הזהות האמיתית, במיוחד של בני ובנות קבוצות מיעוט היושבות בקרב חברה השונה מהן, כדברי י”ל גורדון באירופה של תקופת ההשכלה, “היה אדם בצאתךָ ויהודי באוהלךָ”.

אבל המערך הכה מאורגן הזה של “הפרטי” מול “הציבורי” שהשכן של ארנה קזין מטיב לתאר, להצדיק ולשכנע בכדאיות שלו, הוא בסופו של יום מערך מארגן, מבחין ושיפוטי אודות מה שראוי ושאיננו ראוי לקיום. קזין מבקרת את המחשבה הליברלית הזאת ומסמנת את הנזק הממשי שהיא מסבה ללהט”ביות וללהט”בים. לחיזוק דבריה היא מביאה את ההבחנה המדוייקת של חנה ארנדט בספרה “המצב האנושי”, “רק מה שנחשב רלוונטי, שראוי להיראות ולהישמע, הוא מה שנסבל בחברה, ולכן כל מה שהוא לא רלוונטי הופך באחת לעניין פרטי” (עמ’ 47).

כשהאחר מבקש לשכנע אותנו שהבית הארוני והארון הביתי טובים לנו, הוא מבקש בעצם לסלק אותנו מהמרחב הציבורי למרחב הפרטי, שם אין לנו השפעה על החברתי ושם נגזלת מאתנו המשמעות שניתנת רק בהקשר החברתי. במובן זה הסרט שלפנינו מבצע מעשה של פריעת סדר והיפוך ההירארכיה של מה שנחשב “הציבורי” ומה שנחשב “הפרטי”. הסרט מדגיש שהבית, בית ההורים, הוא פעמים רבות ארוני עבורנו והארון הוא ביתי במובן ההמשתיק, הדכאני, הסוגר ולפעמים אפילו הממית. עבור להטב”יות ולהט”בים רבות ורבים המפגש החיוני עם ה”את עצמךְ” מתרחש דווקא בחוץ, ביציאה מהבית ומהארון, במפגש עם מושאי אהבה ותשוקה ועם אחרים/ות כמוךְ.

איה ויעל משתפות את הציבור בענייניהן הפרטיים, וכך הספירה הציבורית מכילה את המילים והמעשים שלהן והיא הופכת למורכבת יותר, לא אחידה, מגוונת וגם צבעונית יותר. זאת לא רק בהקשר הלהט”בי המפורש שלפנינו – זוג נשים החי בזוגיות לסבית ונחשף לציבור. אלא גם בהקשר של הדיבור הציבורי על המשבר הנפשי שחווה יעל, שאומרת “להתחיל לחיות זה להסתבך” ו”אני לא יודעת אם החיים שלי לפניך זה מי שאני, או שהחיים איתך זה מי שאני”, ואולי המשפט היפה מכולם, שנגע בי עמוקות “מי אני? אני קולאז’ בלי דבק”. זוהי עדות אמיצה מול המצלמה ועל גבי המסכים בספירה הציבורית, עדות על הקשיים שיכולה לעורר מערכת זוגית לא נורמטיבית ועל המחשבות החדשות שהיא מזמנת: “מי אני?” – האם יש לי זהות משל עצמי או רק כזו שנתונה מכורח הזגויות, “מהי משפחה?” – האם זו שנולדתי אליה או שאפשר לבחור משפחה? לצדן ישנו גם השיתוף המשחרר ברגעים קטנים שאולי יכולים להיתפס כ”לא ראויים” במערכת יחסים לסבית של שתי נשים שזה עתה נשאו זו לזו, כמו הרגע שבו איה אומרת ליעל, “מזמן לא חשתי בבולבול, אז בא לי קצת איזה… גבר. בולבול”.

לטעמי, כל אלה הם מעשים נוספים של “יציאה מהארון”, מעשים של שחרור מהמהערך הבינארי של “הציבורי” מול “הפרטי”, של “אסור” מול “מותר”, של “רלוונטי” מול “לא רלוונטי”, של “ראוי” מול “לא ראוי”. אלה הם מעשים של יציאה מהבית הארוני והארון הביתי, שאחרים ואחרות מנסים לדחוק אותנו אליהם פעם אחר פעם.

לסיום ולחיזוק המעשה שעשו איה ויעל בסרט, אני רוצה לצטט את פאט פארקר, משוררת לסבית אפרו-אמריקאית, שבקרוב יצא בהוצאת “רעב” אוסף תרגומים שלה שאני עמלה עליו יחד עם יעלי דקל וחני כבדיאל. השיר נקרא: “לסטרייטים שאין להם בעיה עם גייז אבל רוצים שהם לא יעשו הרבה רעש“.

השיר מתאר את חווית החיים הלהט”בית שזוכה להשתקה ולצנזור במרחבים הציבוריים תוך הפעלת התביעה החברתית “לא לעשות הרבה רעש” ולהצטמצם במרחב “הפרטי” – בבית הארוני ובארון הביתי. וכך כותבת פארקר בשורות החותמות את השיר:

“העובדה היא שהטרוסקסואלים שעושים הרבה רעש

נמצאים בכל פינה.

בסופרמרקטים, בקולנוע, בעבודה,

בכנסיה, בספרים, בטלוויזיה

כל יום וכל לילה, בכל מקום –

אפילו בברים של גייז.

והם רוצים שגאים וגאות

ילכו ויתחבאו בארונות.

אז לכם הסטרייטים

אני אומרת – בטח אני אלך

אם גם אתם תלכו

אבל אני מנומסת